איך להישאר ממוקדים? (גם כשהמחשבות סוחפות אתכם לעולמות מרגשים)

למיקוד יש יחסי ציבור מורכבים בשנים האחרונות. מצד אחד, משווקים אותו כמצרך נדיר בעולם רווי הסחות דעת. לעומת זאת, אנשים בוחרים להתמקד בדבר אחד רק כאשר תשומת הלב שלהם סוטה ממה שהם רוצים להגשים. כלומר, אם אני יודעת להגדיר את הרצון שלי, אני יכולה להסיר את כל מה שאני לא מאמינה ששייך אליו ותורם להגשמתו. אך אם אני לא יודעת להגדיר את הרצון שלי, אני יכולה לחפש את ההגדרה שלו דרך הסחות הדעת. כלומר, אני יכולה לחשוב מחשבה, שתוביל אותי לחשוב על עוד מחשבה, שאחריה תגיע עוד מחשבה. כל המחשבות האלה יספרו לי שהן הגיעו למעשה לעזור לי להגדיר איך להוציא לפועל את מה שאני רוצה. בפועל, הן לא יודעות מה להגדיר כי אין להן נקודת התחלה בה יש רצון בסיסי שמכתיב את קו המחשבה. מיקוד הוא כלי יעיל כשאנשים נכנסים למצב של חשיבת יתר. מצד שני, ברגע שהמיקוד נועד כדי להכניס לחוסר מיקוד אחר, כלומר לניסיון להגדרה עצמית תוך כדי תנועה, הוא נעשה מיקוד מפוזר הרבה יותר שאין נקודה יציבה בסיסית לחזור אליה לאחריו. תכנון הוא לא כלי הכרחי לחיים, אבל כשיוצאים לדרך, אנחנו לוקחים איתנו מצפן שמראה לנו את הכיוון. אם הכיוון הזה נמצא כל הזמן בתוכנו, אנחנו תלויים במצב האישי שלנו כדי להבין את הכיוון. הרי זכרו- אתם לא תמיד יכולים להסתכל פנימה כדי להתבונן במצפן. אתם גם לא צריכים לסמוך רק על עצמכם. בדיוק בשביל זה יש שיתופי פעולה.
הנה 3 שאלות שיעזרו לכם למצוא את המצפן החיצוני שלכם:
1. מה הפעולה החיצונית שמאפסת אתכם ומחזירה אתכם לעצמכם ואתם יכולים לעשות אותה ללא מחשבה ותכנון?
2. האם יש תנועה, חפץ, מחשבה, או מקום פיזי שיכולה להזכיר לכם את האיפוס הזה?
3. איך אתם יכולים לסמן לעצמכם שהלכתם לאיבוד בתוך מחשבה על ״איך לעשות״ שהיא בעצם חוסר מיקוד של ״מה לעשות״?

מה המצפן שלכם?